הבלוג

מחשבות על ילדים

ברוכים הקוראים את הבלוג שלי.
הבלוג כולל הגיגים, מחשבות ותיאוריות הקשורות לחינוך, הורות, תפישת הילד מעיני המבוגר ותפישת העולם מעיניהם של ילדים.
זכותו של כל אדם לחלוק על תפישותיי, מדובר בנקודת מבטי האישית בלבד. תמיד אשמח לשמוע מכם מחשבות בנושאים המדוברים, חידודים או תיקונים.
לאלו העוסקים במלאכת ההורות או החינוך, הבלוג יכול לספק מקום להרהר בתפישותינו כפי שהן, להסכים או לא להסכים, ליישם או לא ליישם.
 
קריאה מהנה 🙂

תוכן העניינים

כללי המשחק בגידול ילדים

27.4.23

ילדים הם אנשים, אבל הם לא יודעים את זה.
הם יודעים רק את מה שאנחנו המבוגרים אומרים להם, אנחנו קובעים את כללי המשחק בו אנחנו משחקים איתם ביחד, ומשנים אותם בהתאם לנוחות שלנו.
תארו לכם שאינכם יודעים לשחק שחמט.
מגיע אדם ומלמד אתכם סט כללים שתואם את האסטרטגיה ארוכת הטווח שלו מתוך הניסיון שצבר.
כשאתם מתחילים לשחק הוא עוצר אתכם מדי פעם ומסביר לכם את החוק יוצא הדופן למצב הספציפי בו אתם נמצאים, כך שהחוק יתאים לו, בלי לשים לב בכלל, שאתם מפסידים.
כל עוד הם בטוחים פיזית, נפשית ולא פוגעים באחר, ילדים צריכים להיות אנשים חופשיים.

פשוט אימרו "למה לא?"

28.4.23

ילדים לפעמים מבקשים דברים משונים או מוגזמים.
לפעמים אנחנו נשאלים על ידם כל כך הרבה שאלות שזה הופך להיות בלתי נסבל עבור מוחנו הקודח כדי בכלל להקשיב או לחשוב, התשובה האוטומטית שלנו הופכת להיות "לא".
למשל, פעם אחת נשאלתי אודות קופסא ענקית של מטבעות שוקולד – "ליאור, אפשר להמיס אותם?" התשובה שלי כמובן הייתה "לא". בפעם אחרת נשאלתי אודות פלטת עץ אורן מלא ענקית – "ליאור, אפשר לצייר עליה?" – גם כאן בתחילה התשובה הייתה "לא". "מלחמת כדורי נייר???" – גם כן "לא".
בכל אחד מהמקרים, לבסוף שיניתי את התשובה שלי ל"כן". אבל לשם כך הייתי צריכה להבין שה"לא" שלי הגיע כי פשוט לא רציתי להישאל באותו הרגע, בטח לא לעצור ולתהות. לא היה לי זמן לזה.
כשהמילה "לא" יוצאת מהפה שלנו כלפי ילד, אנחנו קובעים את הגבול שלנו. הילד מעצם היותו תלותי בנו, לרוב יציית. אולי הוא יתמרד וינסה לשכנע, אולי יחווה התקף זעם ואולי יעשה מאחורי גבנו, אבל בגדול, ה"לא" שלנו הוא זה שקובע – הכוח לעתים קרובות נמצא אצלנו.
יחד עם הכוח הזה, כשהוא משולב עם העייפות השגרתית שאנו חווים במירוץ החיים, מגיעה בלי שנשים לב הגבלת היצירתיות והמעוף. לפעמים אנחנו עושים את זה כי אנחנו מוצפים, לפעמים כי אנחנו מפחדים, לרוב כי אנחנו מקובעים.
כשילד שואל למשל "אפשר לצאת לרוץ בגשם??", אנחנו נוטים להגיד "לא" כי אנחנו חוששים שיתקרר / כי אין לנו כוח לכביסות / כי לימדו אותנו שגשם הוא דבר להסתתר ממנו. האמנם?
כשאנחנו אומרים "לא" אנחנו מגבילים את יכולת הלמידה העצמאית של הילד, יכולת הפקת הלקחים, צבירת הניסיון, ואפילו ברמה הקוגניטיבית מונעים את היווצרות החיבורים החדשים הפוטנציאליים במוח שלו.
בשלב בו הבנתי את זה, החלטתי לשנות את גישתי לנושא.
היום, כשאני שומעת את המילה "לא" עומדת לצאת מהפה שלי, אני משתדלת לזכור להחליף אותה בתוכי ב"למה לא?". אני מחפשת סיבה מספיק מוצדקת לסרב, מאתגרת את החשיבה שלי ומחייבת את עצמי להתמודד עם הקיבעונות העייפים שלי. הסיבה לסרב חייבת להיות עבורי ממש טובה וממש אמיתית, ולא מושתתת על הנחות היסוד שלימדו אותי תורות שונות ודורות קודמים.
 

"אפשר לצייר על פלטת האורן?"
למה לא? כי עץ הוא חומר יקר, מה יקרה אם פתאום אני אצטרך את הפלטה הזו?
בעצם… היא פה כבר חצי שנה בחוץ, נהרסת, לא בשימוש – אז כן.

"אפשר לצאת לשחק בגשם?"

למה לא? כי אתה עשוי להיות חולה מזה.
בעצם… אנחנו יודעים מדעית שלא נהיים חולים מגשם. הסיבה שמתקררים היא שכשהגוף עסוק בלווסת את החום שלו קשה לו להגן על עצמו מפני החיידקים מסביב. זה לרוב קורה כשנשארים רטובים לאורך זמן או אם גם יורד גשם וגם ממש קר. – אם יש לך בגדים להחלפה, אז כן.

"אפשר לקפוץ מהחלון לחצר?"
למה לא? החצר נמוכה בהרבה מהחלון, זו קומה שנייה, גם קפיצה הכי מקצועית יכולה להסתיים בפציעה רצינית – עבורי זו הייתה סיבה מספיק טובה להגיד "לא".

תחת תפישת הילד כאדם חופשי ושווה זכויות, למעט הצורך להגן עליו ועל אחרים סביבו (יש עוד סיבות, אבל זה כבר לפוסט אחר), הרבה פחות שאלות מסתיימות במילה "לא".

"למה הרבצת לו?!"

28.4.23

זו שאלה ממש טובה. בבסיסה בעולמנו, המבוגרים, עומד הרצון להבין מה קרה ולקבל תמונת מצב, לסייע – כוונתנו טובה, אך מונעת מרגש. כשאנחנו פועלים מתוך רגש אנו נוטים להחמיץ ניואנסים בשפה שלנו כמו למשל שהמילה "למה" נחווית לעתים קרובות כמילה מאשימה – כשאנחנו מתנסחים באופן הזה זה עשוי להישמע שאנחנו יוצאים מנקודת הנחה שיש כאן אמת מוחלטת, שצד אחד הוא "אשם".
לפעמים כלל לא ראינו את ההתנהגות ואנחנו מראש מניחים, אז אנחנו באמת מייצרים "אשמים". כשאנחנו עושים את זה גם אם מדובר בילד שמרביץ הרבה פעמים אבל הפעם דווקא לא, המסר שעובר הוא שגם כשאני מתנהג כראוי מאשימים אותי, אז בשביל מה בכלל להתאמץ?
במקרה בו אנחנו רואים את האלימות במו עינינו ואין לנו ספק לגביה, עדיין, השאלה הזו לעתים רחוקות תפיק תשובה שתספק אותנו באיזשהו אופן, ובכל מקרה היא לא תייצר עבור הילד אלטרנטיבה או מקום להבין את מה שעשה ואיך מצופה ממנו לנהוג להבא.
סביב כעס מצד הסביבה לרוב גם אנחנו, המבוגרים, בעיקר חשים מותקפים, לא מובנים, לעתים מפחדים ולעתים מופלים. כך גם ילדים חשים הרבה פעמים, ולפיכך ההתנהגות לרוב חוזרת, מכיוון שלא לימדנו אותם כאן כלום חוץ מלפחד לעשות את אותה הטעות שוב. וכן, זו טעות. גם כשהאלימות מכוונת זו טעות.
בשביל להבין למה זו טעות צריך להבין קצת איך מתחיל קיומו של אדם בעולם. אלימות היא בטבע האדם מיום היוולדו ועד יום מותו, היא סוג של תקשורת. השורש של המילה אלימות היא א.ל.מ, וכמו סוג של אילמות, יש באלימות משהו שמילים לא יכולות לתאר עבורנו באותו הרגע, כנראה.
אלימות פיזית היא השימוש שלנו בגוף שלנו להשגת מטרה מסוימת, אלימות מילולית היא שימוש שפתי לא תקשורתי להשגת המטרה ואלימות סמויה היא כזו שמשתמשת בתחכום, הטעייה, הסוואה או שקר כדי להגיע אל המטרה. כך או כך, אין בה תקשורת פתוחה, מודעת וכנה.
אצל ילדים יש מקרים רבים יותר של אלימות, כי מבחינה קוגניטיבית חסרה להם היכולת לוורבליזציה של סיטואציות שונות ולתקשורת.
אם נתבונן בפעוט שחוטף חפץ לילד אחר, בוגר יותר – לרוב אנחנו לא מיד נכעס ונאשים, כי אנחנו מבינים שאין לו את היכולת להגיד "אני רוצה את זה". אז מה אם אתה רוצה? זה לא שלך. אבל לפעוט עוד אין את היכולת להפריד בינו לבין אחרים ולהבין שיש דבר כזה בכלל – מישהו אחר בעל צרכים ורצונות.
אם נעז רגע להגיד, אפילו בכי של תינוק יכול להחוות כמשהו אלים – זו דרישה נחרצת וקשה מנשוא למלא אחר הצורך שלו, והתינוק ימשיך ויבכה עד שנמצא מה הוא צריך או רוצה.
איננו באים בתלונות או טענות לתינוק חסר ישע התלוי בנו לחלוטין על כך שבכה במשך שעות. לרוב אנחנו נתפוש את סוג התקשורת שלו כמצוקה.
ילד בן 4 או 7 או 10 אינו כל כך שונה, כלומר, הוא כן אבל הוא גם לא. אנחנו בהחלט מצפים ממנו ליותר כי הוא כבר יודע לדבר ולהביע את עצמו בהרבה מאוד מובנים. אבל האם הוא יודע לזהות מה קורה לו? וכשהוא מצליח, האם הוא תמיד יודע איך לתמלל את זה? מה לעשות עם זה? איך להתמודד עם זה?
אני לא מתרצת עבורו. ברור שרובנו רוצים ללמד את ילדינו להימנע מאלימות, אבל סתם להגיד לילד לא להרביץ ובזאת לסגור את העניין זה קצת כמו להגיד לו לא לחשוב על פילים ורודים – עם לא עליהם, אז על מה כן? לפעול דרך הגוף זה בטבע שלו, זה טבעי בגילו, זה הדבר הראשון שהוא למד לעשות בעולם. כל פעולה אלטרנטיבית צריכה להילמד. אחר גם גם צריך להתאמן ולהתרגל אליה.
אם ילד בחר לפעול באלימות כנראה שהוא לא ידע איך לבטא את עצמו ברגע הזה באופן אחר. פה זה כבר התפקיד שלנו, המבוגרים, לחשוף אותו למנעד רחב של רגשות ושיח רגשי, ללמד אותו לא רק מה לא, אלא גם מה כן. אנחנו יכולים להשפיע על החיווט הזה בתפישתם וללמד אותם איך לפעול במצבי מצוקה שכאלו.
איך עושים את זה?
אם לא נכחנו במקרה האלימות נתחיל מלבדוק את העובדות ונשים סימן שאלה סביב ההנחה שהילד אכן הרביץ, למשל באופן הבא: "שמעתי שמועה שהרבצת, האם זה נכון?". זו שאלה שלמען קבלת תשובה כנה צריכה להישאל לא בכעס, אלא בתום לב ואמפתיה.
אם אנחנו נוכחים בסיטואציה, באותו הרגע אנו רק נגיד שאצלנו בבית אין אלימות ונפריד כוחות, בלי לבחור צד, להאשים או להפלות – כולם כרגע תופסים מרחק.
לאחר מכן, אנחנו יכולים לגשת ולהתחיל להבין מה קרה: "אני מבינה שמשהו הפריע לך ולא ידעת איך להגיד את זה. אצלנו לא פותרים דברים בצורה הזאת. בוא תתאר לי מה גרם לך לעשות את זה, מה רצית להשיג?".
אם נעשה את זה מספיק באמפתיה ועם כמה שפחות כעס, הילד עשוי לשתף אותנו בחוויתו. לרוב אנחנו נגלה שהמריבה ממש לא התחילה איפה שחשבנו שהיא התחילה בכלל.
אחרי שהקשבנו, שמענו והכלנו, עכשיו הגיע הזמן להעניק לו דוגמאות וכלים. התבוננו פנימה, אתם ההורים – מה אתם עושים כשאתם כועסים או עצובים?

איך להוריד ילד מה"עץ" שטיפס עליו

2.5.2023

לעתים קרובות רגע אחרי התפרצות של ילד מגיעה התרחקות. זה יכול להתבטא בבריחה מהמקום, בהסתגרות בחלל, בלשבת בפינה, בטיפוס על עץ ועוד. ההתרחקות לרוב מונעת על ידי אחת משלוש התחושות:
1. תחושת בושה או אשמה על מה שקרה.
2. פחד מתגובת הסביבה להתפרצות – כעס / עונש / אכזבה.
3. הדיפת תחושה של פלישה למרחב האישי/חציית גבולות מצד אדם אחר.
לעתים ילדים גם לא מתרחקים, ואולי אף לא יעצרו את ההתפרצות כל עוד הם מרגישים סוג של התגרות או התרסה מהסביבה.
בכל אחד ממקרי ההתרחקות יש לנו המבוגרים את הפתח הצר להיכנס ולהתקרב.
ואולי זה חשוב בכלל להבין למה עלינו להתקרב…
האם יצא לכם פעם להגיד למישהו שנתן לכם עכשיו הסבר ארוך ומדם לבו על משהו שהוא טועה? האם הוא מיד התקפל וחזר בו? סביר להניח שלא. כאשר אנחנו חשים מותקפים קשה לנו להקשיב, קשה לנו לשנות את דעתנו או "לרדת מהעץ" כשאנחנו חווים חקירה צולבת, האשמה או ניסיון הוכחה.
אם ככה, אנחנו יכולים לכעוס, להעניש, להעליב או להשפיל, וילדים עשויים להתקפל מפחד סביב התגובות שלנו, אבל למידה אמיתית והתקרבות לא תהיה שם. המקרה כנראה יחזור על עצמו כי בעצם לא פתרנו שום דבר ולא נתנו להם הזדמנות לחוש מובנים, להיפתח ולהקשיב לביקורת שלנו ממקום שיכול לבנות עבורם אלטרנטיבה אחרת.
מצד שני… "גבולות!", גבולות נורא חשובים לנו וילדים צריכים גבולות. אפרק בהמשך את המושג הזה ואיך צריך להתייחס אליו כדי לנטרל ממנו את הקלישאה, אבל אם אניח אותו לרגע בצד, בואו נניח שאנחנו כן רוצים לתקשר באותו רגע עם אותו ילד.
פעם ראיתי ילדה בחצר משליכה מקלות לעבר קבוצה של ילדים, צורחת עליהם ומטפסת גבוה על העץ הסמוך. שני מבוגרים ניסו להוריד אותה ממנו, ניהלו איתה כל אחד בתורו שיח ביקורתי על המעשה שעשתה. הם צודקים – זה אכן מעשה שמצריך ביקורת. עם זאת, הילדה סירבה לרדת מהעץ. בצדק. גם אני הייתי מסרבת.
ניגשתי אליה ודי מהר היא ירדה מהעץ. לא כי הבטחתי הבטחות ולא כי היא חשבה שתתחמק מהתמודדות עם מה שקרה, אלא כי באתי אליה בדיאלוג בראש ובראשונה.
כדי להבין מה גרם לה לרדת מהעץ דווקא כך, דווקא אז ודווקא איתי, כדאי להבין יותר את רצף הדברים:
כשמתקרבים לילד במצב כזה, מנח הגוף שלנו הוא הדבר הראשון שהם יקלטו. הם חוששים מהתקפה ומרגישים כבר מותקפים, לכן חושיהם חדים מאוד ברגע זה והם דרוכים. כל גופם קפוץ. אם אחצה את החצר במבט ישיר אל עבר ילדה כזו מקצה לקצה, כך שהשביל שיצרתי בעזרת צעדיי מיישר חץ ישר לעברה, כך היא תחוש – ירויה. זה מאוד ברור לנו אצל כלבים למשל, אבל בין אנשים אנחנו שוכחים שגם אנחנו בעלי חיים. אז תחילה ירדתי לחצר והסתובבתי מעט, ממש לרגע, בדרך החלפתי כמה מילים עם כמה ילדים וחייכתי. לאט לאט התקרבתי אל העץ. אבל זה לא רק מסלול ההליכה שלי שאיפשר לה לתקשר איתי, זו גם כל שפת הגוף שלי.
ניגשתי כמעט בדרך אגב, כתפיי כפופות פנימה, מבטי מופנה מטה ורגליי מהססות, מגששות את הדרך. נשענתי על העץ לרגע ואז שאלתי "היי. מה המצב?". הילדה מיד שפכה את כל מה שקרה תוך בכי כועס וצעקות. החונך שכבר עמד שם למטה אמר: "את רוצה להגיד לליאור מה עוד קרה?" הילדה טיפסה גבוה יותר. החונך בסך הכל רצה שהילדה תיקח אחריות על מעשיה, אך השאלה הזו הייתה מנוסחת באופן מאשים – אני כועס עליך, נהגת לא בסדר, אל תתחבאי, אל תתקרבני. אף אחד מאיתנו לא רוצה לקבל מסר כזה כשקשה לו, גם אם קשה לו עם עצמו.
ביקשתי שיתרחק והמשכתי להישען על העץ. "אני מבינה שמשהו כרגע ממש מכעיס אותך. אני יכולה להבין. לפעמים גם אני כועסת כל כך שבא לי להעיף דברים על אנשים". הילדה ירדה מעט ועדיין הייתה על העץ. היא דיברה הפעם קצת יותר ברכות.
"זה נשמע ממש לא נעים מה שנעשה לך, אבל קצת קשה לי להקשיב כאן ליד כולם, את רוצה שנדבר על זה?" היא ירדה מהעץ.
התרחקנו מכולם והתיישבנו לבד.
רק שם ורק אז היא הרגישה בטוחה לדבר ולספר הכל. הקשבתי בסבלנות ושאלתי שאלות הבהרה. לבסוף כשהרגישה שהבנתי נרגעה קצת.
אז ורק אז יכולתי לשקף לה את חווית הצד השני. השיקוף נעשה בצורה לא מאשימה, דיבור נטו על נקודת המבט האפשרית של הילדים האחרים, על חוסר הבנה אפשרי של המסרים ביניהם ועל הרגשות של כולם, כולל את אלו שלה.
רק אחרי שפירקנו את כל זה הגיע הזמן ללמוד שיעור, לבחור דרך אחרת.
כשהייתי קטנה אבא שלי הבטיח שיבוא באותה השנה ליום ההולדת שלי. הוא חי בארה"ב והיה כותב לנו גלויות ומתקשר מדי פעם. חיכיתי לו כל הזמן. כשהיה בא, היה מגיע נודף ריח של מטבעות זרים, פותח את המזוודה ומגלה לנו בחפצים כמה הוא התגעגע. ככל שהחפץ היה גדול יותר, כך הערכתי שיותר התגעגע.
הוא הבטיח שיבוא ליום ההולדת שלי, חשבתי שיביע את אהבתו לראשונה לא דרך חפצים, אלא דרך להיות אבא. זמן מה לאחר ההבטחה הודיע שזה כנראה לא ייצא. לקחתי את זה ממש קשה.
ביום למחרת קמתי לבית הספר עצבנית ועצובה. כל מי שעבר לידי רק העמיק את התחושה. הגעתי לבית הספר וטיפסתי על העץ הכי גבוה בחצר. במשך זמן רב עמדו ילדים ומורים מתחת לעץ ודרך החלון של הקומה השנייה וניסו בכל מיני דרכים להוריד אותי – באיומים, בתחקירים, בפליאה ומבט מצקצק, בתחנונים. כלום לא הוריד אותי משם.
התקשרו לאמא שלי. אמרו לה שטיפסתי על עץ ולא יורדת ממנו. היא לא חשבה שמדובר בעץ אמיתי, אלא בביטוי ושאלה "איזה עץ?", כשאמרו לה שזה עץ בחצר היא אמרה שיתנו לי זמן וארד.
היא צדקה. כשהגיע סוף היום ולא נותר אדם אחד בבית הספר למעט השומר שעשה סיורים, ירדתי מהעץ והלכתי הביתה.
לפעמים חבל לי שאף אחד לא הסתובב בחצר באותו היום, ובדרך אגב היה רק נשען ושואל אותי בצניעות "היי, מה המצב?"

מה למלחמה ולעלייה באלימות בקרב ילדים

10.12.2024

הדרך הטובה ביותר ללמוד משהו בעיני, היא אם אתה נהנה ללמוד אותו. זה כלל לא משנה אם הלמידה חוויתית או עיונית, אם הדבר בנפשך, מסקרן, מעניין ופוגש אותך בתוך השאלות הקיומיות שלך עם עצמך – אתה תלמד אותו היטב. גם עם ילדים זה הרבה פעמים ככה. אבל יתרה מכך, המוח שלהם מתוכנת לעבד את כל החוויות שהם חווים, והם עושים זאת דרך משחק.
צפיתם פעם בילדים משחקים "שוטרים וגנבים", "העיירה", "among us" והזדעזעתם עד עמקי נשמתכם? סביב המלחמה, כשכבר אי אפשר היה להסתיר אותה, הילדים בישראל התחילו לשחק בממ"דים, בחיילים ובמחבלים. הדבר הזה קורה בגלל שככה מוחם של ילדים מעבד חוויות שאינן ברורות להם.
כל תקופת הילדות היא תקופה של למידה והתנסות – המוח האנושי מייצר קשרים רבים לכל אורך חייו, אך בילדותנו הוא מייצר אותם ביתר שאת, כי כמות האינפורמציה החדשה היא גדולה. כמו שגורי חתולים משחקים ולומדים מיומנויות הישרדותיות דרך המשחק שלהם, כך גם ילדים לומדים את העולם דרך משחק, והמשחקים שלהם מושפעים רבות ממה שהם רואים, שומעים ומרגישים.
כחלק מעבודתי החינוכית אני אוהבת לצפות בילדים משחקים. אני משתדלת גם לשחק ביחד איתם, אבל אהובים עליי במיוחד הרגעים בהם הם נותנים לי פשוט להיות זבוב על הקיר ולהקשיב למה שקורה. כשאני מקשיבה אני נחשפת לפעמים למה עובר עליהם ולאיך הם תופשים את העולם. הדמות אותה בחרו לשחק לעתים תהיה דמות שהם מזדהים איתה ולעתים תהיה זו שהם חוששים ממנה או לא מבינים אותה. שינוי נקודות המבט יכול לספק להם תשובה לשאלה "מה אם" וגם מאפשר להם להבין למה האדם השני נהג ככה. הם נוטים לשחזר סיטואציות מהבית, מבית הספר, מהחוגים, מהחדשות, מתוכניות הטלוויזיה.
לעתים קורה שתוך כדי משחק, הדמיון והמציאות מתחילים להתערבב.
חשבתם פעם על למה ילדים יחשבו שיש מפלצת מתחת למיטה או שהם עשויים לפגוש חד קרן בגן החיות? המציאות והדמיון שלהם קשורים אחד בשני קשר הדוק, מכיוון שהמציאות נלמדת דרך הדמיון. קצת כמו שקורה לנו בשנים האחרונות עם כניסת ה-AI לחיינו שגורמת לדברים להיראות מאוד אמינים גם כשהם לא, והמציאות מתחילה להיות מטושטשת יותר, והכל קצת יותר מחשיד ומפחיד, כך גם עבור ילדים – הכל מתערבב. ככל שאנו מתבגרים ההבדל בין הדמיון למציאות נהיה ברור יותר, ויחד עם ההבנה הזו מגיעה גם החשדנות המלווה אותנו כמבוגרים – האם זה פייק?
הערבוב הזה הוא טבעי והגיוני, אך לעתים מוביל לבלבול בתחומים מסוימים של החיים – הסקת המסקנות של ילדים, החסרה לעתים בניואנסים שלנו, המבוגרים, מביאה אותם לחשוב על העולם כל מיני דברים משונים, ואפילו די מטעה אותם.
כשהייתי קטנה אחותי ממש לא רצתה שאוכל את מעדן ה"באדי" שלה מהמקרר, אז היא הצליחה לשכנע אותי שהוא עשוי מקקי של סוסים. היא השיגה את מבוקשה – לא רק שלא נגעתי ב"באדי", גם הגעיל אותי להסתכל עליו במקרר. עם זאת, לא עלתה בראשי המחשבה שיתכן ואחותי משקרת. כמה ימים לאחר מכן, בבית הספר, ראיתי ילד שהביא "באדי" לארוחת העשר אוכל אותו בהנאה. שאלתי אותו בהלם מוחלט "מה? אתה אוכל את זה?? אתה לא יודע שזה עשוי מקקי של סוסים?". עבורנו המבוגרים מאוד ברור שיש טבלת רכיבים על המוצר ושמוצרי מזון אנושיים לרוב לא עשויים מצואת בעלי חיים, אבל עבורי כילדה הדבר הזה היה נשמע לגמרי הגיוני.
הסיפור הוא משעשע, וחיי כנראה לא הושפעו בצורה משמעותית מהיעדר "באדי" בהם (עד היום לא מסוגלת לגעת בזה, אבל כנראה שלא הפסדתי הרבה). אבל איפה זה מפסיק להיות מצחיק ומתחיל להיות רציני? כאשר המידע המדומין או הלא מדויק משפיע על תפישותינו החברתיות או האנושיות ומשפיע על בחירות והחלטות משמעותיות שאנו מקבלים.
למשל, כשקבוצה של ילדים הרביצו לילד וזרקו עליו קרש במחשבה שהם מגוננים על ילדה אחרת כמו בסרטים של גיבורי על. עוד דוגמא: כשילד מסביר לי איך הדמות ממיינקראפט לא מבקשת עזרה, אלא מכסחת במכות את כל מי שמציק לה. כשאני מסבירה שלא משתמשים באלימות, גם אם אנחננו חושבים שאנחנו מגינים על מישהו בעזרתה, וילדים שואלים אותי "אבל מה עם המלחמה ועם עזה?".
ניואנסים המבדילים בין הדמיון למציאות או בין הצגה שטוחה של סיטואציה לבין המימדים המורכבים שלה, לא נתפשים במוחם של ילדים באופן אוטומטי. הם לא קוראים בין השורות ולא מבינים מהן השלכות ארוכות טווח.
כאן מגיע התפקיד שלנו, המבוגרים, כמתווכים של העולם, לתווך אותו כדבר רב-מימדי, רחב ומורכב. כמובן שיש לעשות זאת בהתאמה לגיל הילד/ה וליכולתו/ה להבין את הנאמר.
ניתן בהחלט לספר, למשל, שגם למלחמה יש חוקים שכתבו גופים בינלאומיים, ושמי שמפר את החוקים נשפט. למשל, כחלק מחוקים של מלחמה על המדינה היוצאת למלחמה להכריז על המלחמה, להצדיק אותה ולהוכיח שלא ניתן היה לפתור את הדברים בדרך אחרת. בתיווך של סרטים וספרים חשוב לספר שיש הבדל רב בין המתרחש בסרטים לבין המציאות, ולייצר עבור הילדים את ההפרדה דווקא על ידי ערבוב שיעזור להם להבין, לדוג' – כשסופרמן מציל את המשפחה ההיא, הוא מפיל בדרך בניין שגרים בו אנשים. אם במציאות הייתי מפילה בניין עם כל הרכוש של כל המשפחות שגרות שם, פוגעת באנשים ובבעלי חיים חסרי ישע, וזה היה קורה מדי יום, לא היו מאפשרים לי לעשות את מה שאני עושה, נכון? או אם אני חושבת שאני מצילה מישהו שמציקים לו, ובדרך פוצעת את האדם שהציק, אני עדיין אלקח לחקירה במשטרה ועדיין ישאלו אותי למה לקחתי את החוק לידיים ולא הזעקתי אותם.
כשאני לוקחת אלמנטים מתוך עולם הדמיון ו"שותלת" אותם בעולם האמיתי, עם חוקי ההתנהלות של העולם האמיתי, ילדים מתחילים להבין שזה לא עובד באותה צורה, וכך אפשר להתחיל להסביר מה כן עובד בעולם האמיתי. הילדים שלנו נמצאים כבר יותר משנה בזמן מלחמה, וכדי לגרום להם להרגיש בטוחים אנחנו מספרים שיש צבא שמגן עלינו ושיש כיפת ברזל, שרביט קסמים וטיל חץ, וזה בהחלט חשוב מאוד והרשת די מוצפת באיך לדבר עם ילדים על כך ולהוריד חרדות.
ודווקא בגלל שהנושא הזה פחות מדובר, חשוב לי לקחת את זה צעד קדימה ולהמליץ לתווך לילדים תמונה מעט רחבה יותר שמסבירה שמלחמה היא מוצא אחרון, שניתן ומומלץ לפתור דברים בצורות אחרות, ושגם שם לא הכל מותר.

להיות סקודה אוקטביה

17.12.2024

הרבה פעמים בחיי התחלתי ללמוד נהיגה. עברתי הרבה מורים ורובם היו מצוינים, זה יותר היה עניין של זמן מול כסף – לקח הרבה זמן עד שהיו בידיי שני הדברים במקביל כדי להשלים את המשימה. בדרך פגשתי שלל מורים ושלל מכוניות. האהובה עליי ביותר הייתה סקודה אוקטביה. הרגשתי שהרכב הזה מתלבש בול על הצרכים שלי כנהגת הססנית וחסרת ביטחון. לרכב היו דוושות רכות באופן מאוזן. לחיצה קלה על הברקס עצרה אותו מיידית ולחיצה קלה על הזג האיצה בעדינות. זה בהחלט היה רכב מופלא להתנסות בו וללמוד לאזן את מגע כף הרגל עם התנועה. לימים השתמשתי רבות בדימוי של הסקודה הזו כמקום רך ובטוח להתנסות בו.
בהורות ובחינוך אנחנו הרכב בו נוהגים ילדים. אנחנו מעלים אותם על כביש החיים ועליהם לתרגל את ההתנהלות בו. לפעמים אני חושבת על בלאי של רכבים כאלו, כמו הרולרבליידס הראשונים של מישהו, כמו הגיטרה הראשונה. רגע לפני שאנחנו משליכים חפץ שכזה אנחנו יכולים להסתכל עליו ולזכור את ההיסטוריה שלו. לרוב החפצים האלה נראים כמו סמרטוטים כשאנחנו מסיימים איתם. על מנת שהורים ואנשי חינוך לא יסיימו את דרכם בתחושה מסמורטטת, או לחילופין, כדי שלא נאבד את עשתונותינו, נזעם ונשתלח, עלינו לזכור כי אנחנו הסקודה וכי אנחנו עשויים להיחבל בעבודתנו, לכן נדרשת רמת תחזוקה שוטפת וקבועה של תחזוקת העצמי והידיעה של מי אני. חוסר תחזוקה עשוי לגרום לנו להיעלב, להיפגע, לפתח אגו מנופח ומנגנוני הגנה מול ילדים, ובסופו של דבר לייצר ריחוק בינינו ובינם.
בנקודות שונות בשנותיי בחינוך ובליווי משפחות, קרו לא מעט מקרים בהם ילדים ציינו את שנאתם אליי. לפעמים הייתי חלק ממערכת: "כל המורים בני זונות", "עדיף להיות בכלא מאשר בבית ספר כזה גרוע". לעתים התקיפות היו אישיות "את המנהלת ואני התלמיד, זה הכל", "אני שונא אותך", "אני לא רוצה לראות אותך בחיים", "זה השיעור הכי גרוע" וכמובן שלל גידופים, העלבות ושמות בהם נקראתי לאורך השנים. זאת לצד גם מקרים קשים של אלימות כגון נשיכות, בעיטות, אגרופים, צביטות, יריקות, דחיפות, השלכת חפצים לעברי ועוד. קל להיפגע שם. גם קל לכעוס. גם קל להרגיש שאנחנו לא עושים את עבודתנו כמו שצריך. כל כך קל לתפוש זאת כחוסר כבוד, כמאבק אישי, כרוע, כזלזול, כניסיון לפגוע. עם זאת, ילדים הם תלמידים. לא רק בשפה וחשבון, ילדים הם תלמידים של החיים – דינמיקות בינאישיות, חיים בחברה, גבולות אישיים, זוגיות ואפילו הורות. אנחנו, לא משנה עד כמה אנו חשים שאנחנו כושלים בכך, בכל זאת המורים שלהם.
בנקודות שונות בשנותיי בחינוך ובליווי משפחות, קרו לא מעט מקרים בהם ילדים ציינו את שנאתם אליי. לפעמים הייתי חלק ממערכת: "כל המורים בני זונות", "עדיף להיות בכלא מאשר בבית ספר כזה גרוע". לעתים התקיפות היו אישיות "את המנהלת ואני התלמיד, זה הכל", "אני שונא אותך", "אני לא רוצה לראות אותך בחיים", "זה השיעור הכי גרוע" וכמובן שלל גידופים, העלבות ושמות בהם נקראתי לאורך השנים. זאת לצד גם מקרים קשים של אלימות כגון נשיכות, בעיטות, אגרופים, צביטות, יריקות, דחיפות, השלכת חפצים לעברי ועוד. קל להיפגע שם. גם קל לכעוס. גם קל להרגיש שאנחנו לא עושים את עבודתנו כמו שצריך. כל כך קל לתפוש זאת כחוסר כבוד, כמאבק אישי, כרוע, כזלזול, כניסיון לפגוע. עם זאת, ילדים הם תלמידים. לא רק בשפה וחשבון, ילדים הם תלמידים של החיים – דינמיקות בינאישיות, חיים בחברה, גבולות אישיים, זוגיות ואפילו הורות. אנחנו, לא משנה עד כמה אנו חשים שאנחנו כושלים בכך, בכל זאת המורים שלהם.
בהורות ובחינוך אנחנו הרכב בו נוהגים ילדים. אנחנו מעלים אותם על כביש החיים ועליהם לתרגל את ההתנהלות בו. לפעמים אני חושבת על בלאי של רכבים כאלו, כמו הרולרבליידס הראשונים של מישהו, כמו הגיטרה הראשונה. רגע לפני שאנחנו משליכים חפץ שכזה אנחנו יכולים להסתכל עליו ולזכור את ההיסטוריה שלו. לרוב החפצים האלה נראים כמו סמרטוטים כשאנחנו מסיימים איתם. על מנת שהורים ואנשי חינוך לא יסיימו את דרכם בתחושה מסמורטטת, או לחילופין, כדי שלא נאבד את עשתונותינו, נזעם ונשתלח, עלינו לזכור כי אנחנו הסקודה וכי אנחנו עשויים להיחבל בעבודתנו, לכן נדרשת רמת תחזוקה שוטפת וקבועה של תחזוקת העצמי והידיעה של מי אני. חוסר תחזוקה עשוי לגרום לנו להיעלב, להיפגע, לפתח אגו מנופח ומנגנוני הגנה מול ילדים, ובסופו של דבר לייצר ריחוק בינינו ובינם.
בנקודות שונות בשנותיי בחינוך ובליווי משפחות, קרו לא מעט מקרים בהם ילדים ציינו את שנאתם אליי. לפעמים הייתי חלק ממערכת: "כל המורים בני זונות", "עדיף להיות בכלא מאשר בבית ספר כזה גרוע". לעתים התקיפות היו אישיות "את המנהלת ואני התלמיד, זה הכל", "אני שונא אותך", "אני לא רוצה לראות אותך בחיים", "זה השיעור הכי גרוע" וכמובן שלל גידופים, העלבות ושמות בהם נקראתי לאורך השנים. מדי פעם גם פגשתי ילדים שפעלו כלפי המבוגרים בחייהם (כולל אותי), באלימות פיזית.
קל להיפגע שם. גם קל לכעוס. גם קל להרגיש שאנחנו לא עושים את עבודתנו כמו שצריך. כל כך קל לתפוש זאת כחוסר כבוד, כמאבק אישי, כרוע, כזלזול, כניסיון לפגוע. עם זאת, ילדים הם תלמידים. לא רק בשפה וחשבון, ילדים הם תלמידים של החיים – דינמיקות בינאישיות, חיים בחברה, גבולות אישיים, זוגיות ואפילו הורות. אנחנו, לא משנה עד כמה אנו חשים שאנחנו כושלים בכך, בכל זאת המורים שלהם.
ברגעים כאלו, חשוב לזכור שהתנהגות ודיבור שכאלו לרוב לא באמת מופנים אישית כלפינו, גם אם יש בהם כוונה להכאיב. כך ילדים מבטאים את עצמם ובוחנים את העולם, את תגובותיו ואת המקום שלהם בתוכו: אהוב/לא אהוב, מובן/לא מובן, טוב/רע, מוצלח/לא מוצלח.
כדי להחזיק מעמד לאורך זמן כאיש חינוך טוב או כהורה רגוע, אנחנו חייבים לשמר את ההפרדה הזו בתוכנו ולפרש את פעולותיו של הילד ככאלו המשרתות אותו, או לפחות כך הוא חושב באותו הרגע. התנהגויות של ילדים הן מטרתיות, וחוץ מכל מה שאנחנו כהורים או אנשי חינוך סופגים מהם, אנחנו גם לרוב אלו שיכולים לעזור לילד להבין מה המטרה שניסה להשיג, או בעצם, מה בכל זאת הוא ניסה להגיד לנו. אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו לא להיפגע, ושמדובר כאן להזדמנות ללמידה. דרך מחשבה זו נוכל ולהפחית את כמות התגובות שלנו המגיעות מכעס על היחס אותו קיבלנו. עם זאת, זה לא אומר שאנחנו חסיני אש וזה גם לא אומר שעלינו להכיל כל התנהגות ולקבל אותה. חשוב שנשים לב לרגש העולה בנו, גם עבור עצמנו, וגם כדי ללמד את הילד בסופו של דבר גם עליו.
יום אחד בבית הספר, ביקשתי שיחה אישית עם אחד הילדים שפעל בחוסר גבולות ובאלימות באותו היום. הוא זעם. הוא הסביר לי בפניי שהוא שונא אותי וכמה בית הספר הוא גרוע, ועדיף להיות בכלא. זה כאב, אבל ידעתי שהוא לא באמת חושב ככה. ואז הוא אמר משהו באמת פוגע. כל כך פוגע שאפילו לא אכתוב כאן. זה פגע מאוד כי זה היה משהו רע שחשב עליי בעקבות טעות שעשיתי, במקום שגם אני בעצמי הרגשתי שכשלתי.
ישבנו שם בשקט מוחלט. לא היה לי מה להגיד, הוא פשוט צדק. רציתי להתגונן ולהסביר, אבל על מה? בתכלס, מבחינתו, זה מה שזה. ישבתי שם והזכרתי לעצמי בראש את כל השיחות איתו שקדמו לזו. את האהבה והאמון שיש בינינו, את כמה שהוא הרשה לי להיות לו למורת דרך לכל אורך תקופת היכרותנו וכמה זה לא ברור מאליו שנתן לי להיות חלק מחייו. החלטתי לא לשנות את דעתו. כרגע אני סקודה אוקטביה והוא עבר תאונה של החיים לידי, די הגיוני שייצא מהרכב, יטרוק את הדלת ויבעט בגלגלים. אבל אם אני סקודה, אני אמשיך לעמוד שם, עד שהוא יסכים להניע מחדש.
אמרתי לו "אוקיי, אבל גם אם אתה שונא אותי, על אף שאני לא חשה אותו דבר כלפייך כי אני אוהבת אותך, כרגע אנחנו כאן ביחד ואתה תקוע איתי, אז אנחנו חייבים לפתור את זה". הוא אמר שהוא מעדיף לא מוכן יותר להיכנס לבית הספר ומעדיף להישאר בבית (זו לא הייתה אמירה שגרתית אצלנו בבית הספר, כי ילדים לא רצו להפסיד אף יום) ורוצה להתקשר לאבא שלו. אישרתי לו להתקשר, וכבר בשיחה עם האב הוא קצת נסוג – "ליאור אמרה לי שהיא אוהבת אותי ואני אמרתי לה שאני לא כל כך". לבסוף סיכמנו עם האבא שיגיע ונדבר ביחד. הסקודה (אני) עמדה שם. כך או כך כדי להגיע הביתה הוא יהיה חייב להיכנס, גם אם יחליט למכור אותה רגע אחרי.
ישבנו בחדר בשקט וחיכינו לאבא שלו, כשהוא התחיל להבין איזה סוג של רכב אני, התרכך ואמר "את יודעת, לא התכוונתי למה שאמרתי, אני לא מרגיש ככה באמת, כעסתי. רציתי לפגוע בך." אבל להיות סקודה לא אומר שאנחנו צריכים לשאת את הכל ולהסכים להכל. זה אומר להציב את הגבול שלנו בלי להיפגע עד עמקי נשמתנו, רק קצת, רק מספיק כדי ללמד את השיעור. אז אמרתי "אני יודעת שכעסת. בזמן שאמרת את זה מאוד נפגעתי ממך. אבל חשבתי לעצמי שזה לא מסתדר עם כל מה שהיה בינינו עד עכשיו, אז קיוויתי שזה רק כי אתה ממש כועס. גם אותי זה מרתיח, מה שקרה. גם אני לפעמים מרגישה שנכשלתי. וזה מאוד פוגע לשמוע את זה. זה גורם לי להרגיש מאוד עצובה. אבל זה לא קשור לזה שאני אוהבת אותך ושאני תמיד אהיה כאן, מתי שתרצה בי. אבל אנחנו כן צריכים לדבר על הדרך."
להיות סקודה אוקטביה זה מצד אחד להיפגע פחות ומצד שני להפגין רגש, פתיחות ופגיעות – לחיצה קלה על הברקס עוצרת את הפגיעה המיידית, לחיצה קלה על הגז מאפשרת לנו להמשיך להרגיש אחד את השני, ולאט לאט להאיץ מחדש את התנועה באופן שנכון לשנינו.